כאשר השפה אינה מתפתחת ומתקדמת, מתעורר רושם שיש פערים בין שפת הילד לשפת בני גילו. אם דיבורו של הילד משובש באופן שמקשה על הסביבה להבין אותו, או כאשר הוא מתמודד עם תסכול על חוסר יכולתו להביע את עצמו, יש מקום לחשש. שיבושי ההגייה, כמו הגיית צלילים בצורה שאינה תואמת את הנורמות לגילו, הם סימן נוסף. למשל, עד גיל 3 ילדים לרוב רוכשים את הצלילים: ב, פ, מ, נ, ד, ת; עד גיל 4 הם מוסיפים את: ר, ל, ק, ג, ו, ח; ובגיל 6 הם אמורים לרכוש את הצלילים השורקים: ש, ס, ז, צ.

בנוסף, יש לשים לב לבעיות בקצב הדיבור, כגון גמגום, דיבור מהיר או איטי, וכן להפרעות קול כמו צרידות הנובעת מיבלות או פוליפים על מיתרי הקול. הפרעות תקשורת עשויות להתבטא בקושי ביצירת קשר עין, דיבור מונוטוני או ניתוק מהסביבה. יש גם מקום לחשש לאיחור התפתחותי כללי, ולא רק בתחום השפה, ובפרט כאשר יש קושי לארגן מסרים מילוליים, לשתף בחוויות או לשחזר סיפור ותוכן נלמד.